<h1>תשובות רבינו אברהם ב"ר יצחק בעל האשכול מכת"י</h1>
<h2>דף יט.</h2>
ישמרך הא-ל החייתני בדבריך העירות את לבי הישן מעצלות הזוקן והחולשה והנני מתחזק להשיב על שאלותיך כאשר הראוני מן השמים. הראשונה ששאלת על ראובן שנשא אשה והיה לו שדה בשעת נשואין ולאחר מכאן בא שמעון ותבע אותה שדה מראובן אמר שמכרה לו קודם נשואין והודה לו ראובן וכתב לו שטר הודאה. אבל אשתו לא חתמה לו. אם תוכל האשה לגבות מאותה שדה. אם נדמה את זה לאומר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן [כתובות י"ט ע"א] או יש הפרש בין מלוה לכתובה לפי שלא נתנה לגבות מחיים [שם פ"א ע"א] או לא. תשובה. כי אין הפרש בין מלוה לכתובה שלא חלקו במי שחב לאחרים בין חוב של הלואה לחוב של כתובה. ובכלן חוששין לקנוניא. אלא שהחוב אם הוא מלוה מוציאין אותו מיד הלוה ונותנין אותו לבעלי חובו של מלוה ואם הוא חוב של כתובה אין מוציאין אותו עד שתתגרש או עד שתתאלמן ולכשתתגרש מוציאין אותה ובשבועה אלא א"כ כתב לה נאמנות בין ממנו בין מהבאים מכחו.
והשאלה השנית ששאלת. אם תמצא לומ' דבכי האי גוונא אין הפרש בין מלוה. מיהו היכא שראובן נשא אשה בחיי יעקב אביו ולאחר שמת יעקב וירש ראובן כל נכסיו בא שמעון ותבע ראובן בשדה אחת שירש מאביו. וטען שיעקב נתן לו השדה במתנת בריא או במתנת שכיב מרע. והודה לו ראובן בזה וכתב לו שטר הודאה שמודה כי יעקב אביו נתנה לשמעון ואשתו לא חתמה לו. לאחר שנתארמלה או נתגרשה באה לגבות כתובתה מאותה שדה מי אמרי' בהא שיהא נאמן ראובן בהודאתו כיון שלא היה באותה שדה משועבד לאשה כשנשאת שהרי אבי בעלה קיים היה באותה שעה. תשובה. גם בזו אין ספק שאין בהודאתו שלאחר נשואין כלום, והוא דכתב (לו) [לה] דאקנה, ואבא דכלהו הך שמעתא דכתובות. האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרי' (דקאמ') ואפי' מלוה ובמקום שחב לאחרים. ואע"ג דמתחזי כמאן דמפסיד לנפשיה ומגו דמפסיד לנפשיה ליהימניה לגבי אחריני אפי' הכי אינו נאמן. ועוד דאיכא למימר מגו דהא אי בעי מחיל ליה קמן ומפסיד אינהו אפי' הכי אינו נאמן. ושמועה זו צריכה לפנים ולפני לפנים ותמה על עצמך הלוה אומ' אמנה הוא והמלוה מודה לו ובשביל שחב לאחרים יבטלו דבריהם ואומרין ללוה לך ופרעו ואח"כ עמוד בדין עם המלוה. אם יודה לך ישלם לך. ואם לא יודה ויאמר לא אמרתי אלא להשמט מבעלי חובותי מה יהיה בזה. יש מי שיאמ' אין בדבריו כלום שהרי הודה שהוא שטר אמנה וישלם לו מה שפרע בשבילו. ויש מי שיאמר שיוכל לטעון ומסתברא שיכול הוא לטעון שהרי אמרו אינו נאמן סתם ולא אמרו נאמן הוא לעצמו ואינו נאמן לאחרים. ש"מ אינו נאמן כלל. וכן בדין שאם היה המלוה חייב לשלם ללוה אף הוא חזר להיות כאחד מבעלי חובותיו, וכיון שכן יאמר הרי הוא חייב לי ולכם. וזה הממון הואיל והוא תחת ידי יהא שלי שאין קדימה למטלטלין. הרי נתברר שאינו נאמן לא לחוב לעצמו ולא לחוב לאחרי'. מעתה מה שקשה לתלמידים מהמניה במגו דהא אי בעי מחיל ליה קמן. לאו קושיא היא. דאיהו לא בעי לממחל דאית ליה פסידא. וכי אמ' שטר אמנה הוא לא מפסיד ולא מידי דהאיך פרע בשבילה, וכן הדין לאומ' שטר פרוע הוא במקום שחב לאחרים והלוה אומ' כן אין נאמנין דחד טעמא נינהו. ואי אמ' ליה כתבו לי שטר הודאה של אמנה או של פרעון מסכים בשמועה זו אבל כל הודאה שתהיה שלא במקום הערמה והשמטה אלא שיאמ' כמוסר דבריו לבניו לשם שמים אפי' שלא בפני לוה הודאה היא לי ההיא דסנהדרין. הרי שראו את אביהם שהטמין מעות כו' [ל' ע"א]. וכן ההיא דגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] האומ' לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע אי זהו שטרות כלם פרועים. וכן מחילה שלא בפניו כזו מחילה היא. אבל אותה מחילה ששאלת על שני אנשים שהיה עסק ותנאין ביניהם. ונפלה קטטה ביניהן, ואמ' האחד שלא בפני חברו לעולם לא אתפייס עמו ולא אשאל ממנו קנסות והכל אני מוחל בפניכם, מראין הדברים כי לא אמר מדעת מחילה אלא בדרך בזיון שמבזה חברתו. ומצאנו מחילה כזו שאינה מחילה כדתנן [גיטין ע"ה ע"ב] הרי זה גטיך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים, ואמ' אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט. רבן שמעון ב"ג אומ' כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט. תנא קמא סבר מעיקרא לצעורה מכוון והא לא אצטערא ולא איקיים תנאה ורשב"ג סבר להנאה דידיה איכוון והא לא אצטריך דהא מחל אב לגבה, דייקי' מינה טעמ' דשלא בהקפדה הוא דהויא מחילה הא אם אמר דרך הקפדה, כמי שאמ' אי אפשי בשמושה, לא הויא מחילה והא נמי להא דמיא. כך נ"ל והדברים העליונים מסייעים את התחתונים. שכל דבר שהוא נראה דרך השמטה אינו כלום. ואף מחילה זו אין לך השמטה ודחיה גדולה מזו כי היא לשון בזיון וריחוק הדעת.
<h2>דף נג.</h2>
הנני עתה משיבך על שאלותיך שתים כי על הראשונה ששאלת אין מקום להשיב. המקום יפתח לה פתח ויתיר מאסרה, כי אני לא ידעתי פתחה לא להנש' ולא לירד לנכסי בעלה, אע"פ שנתאבלה עליו כאבל יעקב אבינו על יוסף, לא לכתחלה ולא דיעבד, אלא שהיא מתפרנסת אחת לשלשים יום, כדאי' בשמעתא [כתובות צ"ז ע"א] ואני אומר אפי' במקום שאמרו אם נשאת לא תצא אין נותנין לה כתובה. שאין אני קורא לכשתנשאי תטלי מה שכתוב לייכי [שם נ"ג ע"א]. ואין צורך להאריך.
<h2>דף נה.</h2>
תשובת שאלה להרב ר' אברהם ב"ר יצחק זצ"ל. עתה אחל לדבר אם זה הקרקע שייחד ראובן לאשתו בארבע מצרניו כאשר אמרת. או שפטרה מנדר ומשבועה בין ממנו ובין מיורשיו בין מהבאים מכחו הרי אין עליה שבועה ולא על הבאים מכחה והלקוחות בכלל הבאים מכחה כמו שפירשנו בתוספתא [כתובות פ"ט ה"ה], וגם הרב ז"ל [רי"ף שם מ"ו ע"ב בדפיו] מביא אותה. וכל החושבים לומ' שהרב אמ' שלא יועיל נאמנות ללוקח אע"פ שפי' הבאים מכחו טועה הוא ומוציא דבה אני קורא עליו שלא כתבו הרב אלא למעט לוקח שבא קודם הנאמנות שאם נשא אשה ואח"כ מכר קרקע ואח"כ כתב לה נאמנות אינו מועיל לה להוציא מיד הלוקח בלא שבועה, אבל לוקח שלקח ממנו אחר שכתב לה נאמנות באמת הוא מוציאה מידו בלא שום שבועה דאיהו דאפסיד אנפשיה דזבן מיניה בלא קנין דידה, וכמה שנים שגדרתי דברי הרב בזה שלא לתפוס עליו. ואני הוא המזכה ומזכה אני במקומי ואפי' למנהג נרבונ"א שאומ' שלא יועיל נאמנות לפטור אותה משבועת היורשין מודין הן שבשבועה היא נוטלתו וכל יורשיה. ואפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מלוה דלא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו היכא דאיכא נאמנות דמהניא לה נאמנות שהיורשין נשבעין ונוטלין. ומה שאמרת שנעשית אפטרופא אחר מיתת בעלה שאין מועיל לה נאמנות בעלה דע אם בעלה מינה אותה אפוטרופיא על יורשיו הרי אין עליה שבועת אפוטרופיא כדאי' בגמ' דגיטין [נ"ב ע"א]. ואפי' לא מינה אותה בעלה והרי שהיה ליורשים עליה שבועה אין אומרים בשבועה זו אין אדם מוריש שבועה לבניו. מפני שהיא ממה שאמרו [שבועות מ"ח ע"ב] הבו דלא לוסיף עלה. בין ותדע ואם זה הקרקע היא הביאה אותו לבעלה וכתבו לה בכתובתה אין צורך לומ' אלא היא מוציאתו ממנו בלא שום שבועה שאפי' בחייו היתה יכולה למחות בו שלא ימכור. מה שאין כן בקרקע שלו שייחד לה לכתובתה לאחריות שהוא יכול למכרו לכל ימי חייו. ומה שהזכרת בסוף הכתב שאם נעשית אפטרופיא אחר מיתת בעלה דלא מהניא לה נאמנות בעלה שנתחייבה שבועה ליתומים בשביל האפוטרופוסות ומת הלוקח בחיי האשה ואח"כ מתה האשה והוו להו יורשי האשה אצל יורשי הלוקח כיתומים מן היתומים. זו שאלה אחרת היא, וכבר השיבותי לך לפי דרכי שלא אמרו בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי אמרו הבו דלא לוסיף. ושבועה זו שהיא חייבת ליורשי הבעל אינה משום שבועת יורשים שתקנו חכמים אלא משום שבועת אפטרופין היא. והרי היא כשבועת פוגמת כתובתה שאם פגמה ומתה יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. הרי לך תשובה זו והיא ברורה ונקיה לכל יודעי דת ודין.
<h2>דף סט:</h2>
כתב ה"ר אברהם ב"ר יצחק זצ"ל אחד מחברינו שאל בחבורה הנותן מתנה לאשת איש אותה מתנה מה היא לבעלה כמציאה היא ובעלה זוכה בה לגמרי. או כנכסי מלוג דמיא ואין לו [אלא] פירות והשבנו לו שלא במחשבה כמציאה היא לו. ולא הסכמנו כהלכה, אע"פ שיש מעט דמיון, כדאמרי' בקדושין [כ"ג ע"ב] אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. קתני אשה דומיא דעבד מה [קנין] עבד לבעלו לגמרי אף קנין אשה לבעלה לגמרי, ולא היא, דהא ירושה קנין אשה היא וממילא הויא כמציאה ואפי' הכי אין לו אלא פירות וכ"ש מתנה דדמיא למקח ולממכר בכל מקום דאי לאו דהוה ליה הנאה מינה לא הוה יהיב לה מתנה. ועוד דהאי גברא דאקני לה לדידה אקניה לה לדידיה לא אקני ליה, מיהו פירי דברשותיה רבו זכי בהו. אבל גופא דארעא דאיהו אקני לה לא זכי בה. ומתני' דכתובות מסייעא לן דקתני [ס"ט ע"ב] המשליש מעות לחתנו ליקח שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו. בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה. ובד"א בגדולה אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש כו' ומאי ינתנו לבעלי כלומ' נאמן בעלי עלי שלוקח בהם קרקע' א"נ דעביד בהו עסקא וקיימו בעין. דהכי קתני לה במתני' בהאי לישנא טעמא דאמרה היא הא לאו הכי אפי' מן הנשואין אין לו אלא שדה והוא אוכל פירות וש"מ שאין לבעל אלא פירות במתנת אשתו. דאי אמרת דהיא שלו לגמרי אפי' לא אמרה היא לישקלינהו בעל. דהא מכי זבין לה שליש שדה בהנהו זוזי אסתלק ליה שלישותיה ושקיל ליה בעל לההוא שדה ומזבין ליה והוו זוזי דידיה לגמרי מעתה מאי אהני ליה שלישותיה למזבן לה שדה בהנהו זוזי אלא לאו ש"מ אין לו אלא אכילת פירות וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ומשום הכי כי לא אמרה נאמן בעלי עלי יעשה שליש שלישותו ויעמוד הקרקע בחזקתה והוא יאכל פירות, אבל כי אמרה היא ינתנו לבעלי הרשות בידה. ואם אמרה לשם מתנה ממש הרי הם לו מתנה ואם אמרה לשם נאמנות נוטל אותם ומתעסק בהם או לשם מה שהרשתה אותו. ותו לא מידי.
<h2>דף פו:</h2>
חורבה שירשו מאביהם ומאחי אביהם ובנו אותה בנינים והשביחו אותה, שהוציאו הכותל החיצון הפתוח לרה"ר ברשות היחיד והרויחו את חצרם ואת בתיהם. לאחר כמה שנים באתה אלמנת אחי אביהם ותבעה כתובתה בב"ד, וטענו היתומים מה ליך אצלנו הלא כל אשר לבעלך דודנו נפל בידך וביד אחיך, ספריו ותכשיטיו וחובותיו קבל, יותר מכתובתך נטלת. וכדין ירש אבינו את אחיו. וכדין ירשנו את אבינו. נפלה על האלמנה שבועה שלא נותר בידה מבעלה כדי כתובתה וחלק הקרקע שביד היתומים ראוי להשלמת כתובתה. אחרי כן תחלוק הקרקע ותרד בו אם לא ירצו היתומים לסלקה במעות. ועל זאת באנו בקצרה לשאול מאת אדוננו אם יכולים היתומים להשביע את אחיה ולעכב כתובת האלמנה עד ישבע, שהם טוענים באמת שהכל נשתייר בידו, והרי הוא כיד האלמנה והוא נשא ונתן בכל מה שידעה זאת האלמנה ובמה שלא ידעה. והא מילתא דכתבי' דאי בעו יתמי מסלקי לה בזוזי יורנו רבנו אם אית' בין שיש ליתומים קרקע או מטלטלין שיעור כל כתובתה בין שאין ליתומים כשעור כל כתובתה אלא חציה או מקצתה, משום דאשכחנא בשאלתות דחד גאון שפסק הדין דלא מצו יתמי לסלקה בזוזי אלא היכא דבעו למפרע לה כל כתובתה, ופשט לה מההוא עובדא [כתובות צ"א ע"ב] דההוא גברא דמסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדני וזבנינהו חד בחמש מאה וחד בחמש מאה כו' וכת' אע"פ שהדין כן שאין יכולין לסלקה בזוזי אלא היכא דבעו למיתן לה כל כתובתה כך ראינו מנהג וכן מסורת בידינו דמסלקי לה בזוזי בין בעו למיתב לה כל כתובתה בין לא בעו למיתב לה אלא מקצתה. יפרש לנו אדוננו היאך פשט מההוא עובדא ואיך הדין.
ועוד ילמדנו בתביעת היתומים שתבעו דמי בנייתם והשיבה להם האלמנה טולו עציכם ואבניכם כי איני חפצה בבנין. וראינו שפסק הגאון ר' יצחק ז"ל [רי"ף ב"מ נ"ח ע"ב מדפיו] היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות שיכול לומר טול עציך ואבניך. והוצרכנו לשאול על אלו היתומים שהיה להם חלק בקרקע ואף מחזיקים בכלו בתורת ירושה ולא נתברר שיצא מתחת ידם ירושת אחי אביהם כי אם בדין ובשבועה, אם דינן כיורד ברשות, מי אמרי' דינה הרי לא נודע עד עכשו גם הקרקע לא נחלוק שנאמ' מכל מקום שעבוד הכתובה עליו ולא היה ליתומים לבנות על שעבודה. ועוד דהא קרקע הירושה בחזקת יתמי קאי דהא [אי] בעו מסלקו לה בזוזי, ואשתכח דברשות בנו. והשתא דלא בעו למיתב לה זוזי השתא היא דזבינה בקרקע. ועוד טוענים היתומים כי זה הקרקע הרבה היה ולא היה ליתומים שום בית דירה כשבנו אותה בבניין, ועוד יורנו על הרחבת הקרקע שהוציאו היתומים כותל החיצון אל דרך הרבים, אם קרוי שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן ולעצמם, ושאלתנו על זה בין שנתנו היתומים שחד למושל העיר בשביל כניסת הדרך והרחבת החצר בין לא נתנו אלא שהוציאו הכותל חוץ בלא שחד.
ועוד ילמדנו בדין היתומים שנפלה שבועה על האלמנה ובשביל כבוד הוריהן לא רצו להשביעה ומחלו השבועה לאלמנה בקנין ומפני שהיו סבורים שתקבל האלמנה פשרה מן שעבודה ותניח להם הקרקע בפחות מכדי שתניחנו לאחרים ולא עשתה כן וכעסתם. ובאו היתומים לבטל מחילת שבועת האלמנה שאמרו קנין דברים בעלמא הוא, ואע"ג דמילי דמזדבני בדינרי נינהו מחילת דבר שאין בו ממש הוא. וכשם שאין אדם יכול למכור דבר שאין בו ממש כך אין אדם יכול למחול. ואתינן למיפשטא ממתני' דכתובות [פ"ו ע"ב] כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' והשיבו עליה זה אינו דומה למשנתנו דהתם בתחלת שעבודה אתני בהדה והשתא מתייא לה שומא דידה וכל מה דאית לה, ועל מנת כן אתנסיבת ליה. וברעות נפשיה אתני בהדה ומחל לה כל שבועה ונדר ושעבד לה שומה דידה וכל מה דאית לה בהדין, אבל השתא דשעת תביעה היא, דאיכא למימר מי יימר דלאו כדקאמרי יתמי דקבילא לכתובתה במאי דאשתייר לה מבעלה וכל מאי דהוי ליה נפל בידה וביד אחיה ובמאי גמרי ומקנו הני יתמי והני מילי והיכי מקנו. ועוד טוענים היתומים בזה הקנין על נשותינו ולא הסכימו למחילה זו ולא קנתה האלמנה דתנן [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כו'. יש לנו לדרוש מאת רבינו אם יש ממש בטענת היתומים הללו, ועל זו המשנה יורנו רבינו באילו נכסים איירי זאת המשנה אם נכסי מלוג אם נכסי צאן ברזל, ואם מקחו בטל השתא או לבסוף כדקא בעיא למיגבא כתובתה.
[תשובה]. ודין יתומים שירשו מאחי אביהם ונשבעה האלמנה אחר שנשבעה תטול כתובתה. ואם ירצו לסלקה במעות יש כח בידם לסלקה אפי' במקצת. וכך מנהג בעירנו כי כשמגבין לאלמנה כתובתה שמין לה כל מה שעליה ומה שנשתייר מבגדי נדוניאתה ומשלימין על כתובתה מדינרי ואם אין להם דינרי מגבין לה מן הקרקע, והקרקע ברשות היתומים הוא ואינה יכולה לומר להם טלו עציכם ואבניכם. ואין כאן להזכיר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות אם הם בשלהם בנו וגם אם אין בחלק אחי אביהם שיעור כתובתה כי אם עם מה שהשביחו הם והרחיבו חצירם לרשות הרבים אין לה ליטול כלום מאותו שבח כי לעצמם השביחו והרי הוא כאלו קנו נכסי יתמי דלא משתעבדי לה. כי אפי' בשבח שהשביחו הקרקעות מגופן אין לאשה לגבות כתובה מאותו שבח [כמו] (כ)שמפורש בבכורות בפ' יש בכור לנחלה [נ"ב ע"ב] דתנן התם הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותן ולא היבם. וכלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ומקשי' בגמ' ולא האשה בכתובתה והא אמ' שמואל ב"ח גובה את השבח. א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן. ותו מקשי' למה לי למהדר ומיתנא וכלן אין נוטלין בשבח לאייתויי שבחא דממילא חפירא והוא שבלי שלופפי והוא תמרי ואם זה אחי אלמנה כשהיה נושא ונותן בבית אחי אביהם בשליחות האלמנה היה עושה, שבחיי אחי אביהם לא היה רגיל לישא וליתן בביתו ולאחר מיתתו נכנס מחמת האלמנה ונשא ונתן או הכניס פירות והוציא פירות יש כח בידם לעכב כתובת האלמנה עד שישבע אחיה זה בגזירה, כדין בן בית שנושא ונותן בתוך הבית [שבועות מ"ה ע"א], ובלבד שימצא בידו עדין מאותן נכסים. אבל אם לא נשאר בידו כלום ולאחר שנפרד מאחותו תובעי' אותו אין לעכב האלמנה מכתובתה אבל אם ירצו מחרימין סתם בבית הכנס' על כל מי שנטל כלום מממון אחי אביהם שיודה. כדתנן [שם] חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען כו' ומחילה שמחלו היתומים שבועה לאלמנה בקנין מחילת ממון הוא וקיים ומה שאומרי' על דעת שתתפשר עמנו מכתובת' עשינו דברים שבלב הם ודברים שבלב אינם דברים כיון שלא הזכירו בשעת הקנין ועוד כי שמא אפי' בלבם לא היה בשעת הקנין אלא שנתחרטו אחרי כן ורוצים לחזור בהם וקנין נשותיהם לגבות כתובתם יוכלו להשביע את האלמנה. אבל בחיי בעליהם מה שעשו הם קיים כדאמרי' בכתובות בפ' האשה שנפלו לה נכסים. אשתו אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין. ועדין בדעתנו להאריך בזה במה שנכתוב לכם בענין שלש שדות.
תשובת שאלה להרב ר' אברהם ב"ר יצחק זצ"ל. עתה אחל לדבר אם זה הקרקע שייחד ראובן לאשתו בארבע מצרניו כאשר אמרת. או שפטרה מנדר ומשבועה בין ממנו ובין מיורשיו בין מהבאים מכחו הרי אין עליה שבועה ולא על הבאים מכחה והלקוחות בכלל הבאים מכחה כמו שפירשנו בתוספתא [כתובות פ"ט ה"ה], וגם הרב ז"ל [רי"ף שם מ"ו ע"ב בדפיו] מביא אותה. וכל החושבים לומ' שהרב אמ' שלא יועיל נאמנות ללוקח אע"פ שפי' הבאים מכחו טועה הוא ומוציא דבה אני קורא עליו שלא כתבו הרב אלא למעט לוקח שבא קודם הנאמנות שאם נשא אשה ואח"כ מכר קרקע ואח"כ כתב לה נאמנות אינו מועיל לה להוציא מיד הלוקח בלא שבועה, אבל לוקח שלקח ממנו אחר שכתב לה נאמנות באמת הוא מוציאה מידו בלא שום שבועה דאיהו דאפסיד אנפשיה דזבן מיניה בלא קנין דידה, וכמה שנים שגדרתי דברי הרב בזה שלא לתפוס עליו. ואני הוא המזכה ומזכה אני במקומי ואפי' למנהג נרבונ"א שאומ' שלא יועיל נאמנות לפטור אותה משבועת היורשין מודין הן שבשבועה היא נוטלתו וכל יורשיה. ואפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מלוה דלא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו היכא דאיכא נאמנות דמהניא לה נאמנות שהיורשין נשבעין ונוטלין. ומה שאמרת שנעשית אפטרופא אחר מיתת בעלה שאין מועיל לה נאמנות בעלה דע אם בעלה מינה אותה אפוטרופיא על יורשיו הרי אין עליה שבועת אפוטרופיא כדאי' בגמ' דגיטין [נ"ב ע"א]. ואפי' לא מינה אותה בעלה והרי שהיה ליורשים עליה שבועה אין אומרים בשבועה זו אין אדם מוריש שבועה לבניו. מפני שהיא ממה שאמרו [שבועות מ"ח ע"ב] הבו דלא לוסיף עלה. בין ותדע ואם זה הקרקע היא הביאה אותו לבעלה וכתבו לה בכתובתה אין צורך לומ' אלא היא מוציאתו ממנו בלא שום שבועה שאפי' בחייו היתה יכולה למחות בו שלא ימכור. מה שאין כן בקרקע שלו שייחד לה לכתובתה לאחריות שהוא יכול למכרו לכל ימי חייו. ומה שהזכרת בסוף הכתב שאם נעשית אפטרופיא אחר מיתת בעלה דלא מהניא לה נאמנות בעלה שנתחייבה שבועה ליתומים בשביל האפוטרופוסות ומת הלוקח בחיי האשה ואח"כ מתה האשה והוו להו יורשי האשה אצל יורשי הלוקח כיתומים מן היתומים. זו שאלה אחרת היא, וכבר השיבותי לך לפי דרכי שלא אמרו בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי אמרו הבו דלא לוסיף. ושבועה זו שהיא חייבת ליורשי הבעל אינה משום שבועת יורשים שתקנו חכמים אלא משום שבועת אפטרופין היא. והרי היא כשבועת פוגמת כתובתה שאם פגמה ומתה יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. הרי לך תשובה זו והיא ברורה ונקיה לכל יודעי דת ודין.
<h2>דף צא:</h2>
חורבה שירשו מאביהם ומאחי אביהם ובנו אותה בנינים והשביחו אותה, שהוציאו הכותל החיצון הפתוח לרה"ר ברשות היחיד והרויחו את חצרם ואת בתיהם. לאחר כמה שנים באתה אלמנת אחי אביהם ותבעה כתובתה בב"ד, וטענו היתומים מה ליך אצלנו הלא כל אשר לבעלך דודנו נפל בידך וביד אחיך, ספריו ותכשיטיו וחובותיו קבל, יותר מכתובתך נטלת. וכדין ירש אבינו את אחיו. וכדין ירשנו את אבינו. נפלה על האלמנה שבועה שלא נותר בידה מבעלה כדי כתובתה וחלק הקרקע שביד היתומים ראוי להשלמת כתובתה. אחרי כן תחלוק הקרקע ותרד בו אם לא ירצו היתומים לסלקה במעות. ועל זאת באנו בקצרה לשאול מאת אדוננו אם יכולים היתומים להשביע את אחיה ולעכב כתובת האלמנה עד ישבע, שהם טוענים באמת שהכל נשתייר בידו, והרי הוא כיד האלמנה והוא נשא ונתן בכל מה שידעה זאת האלמנה ובמה שלא ידעה. והא מילתא דכתבי' דאי בעו יתמי מסלקי לה בזוזי יורנו רבנו אם אית' בין שיש ליתומים קרקע או מטלטלין שיעור כל כתובתה בין שאין ליתומים כשעור כל כתובתה אלא חציה או מקצתה, משום דאשכחנא בשאלתות דחד גאון שפסק הדין דלא מצו יתמי לסלקה בזוזי אלא היכא דבעו למפרע לה כל כתובתה, ופשט לה מההוא עובדא [כתובות צ"א ע"ב] דההוא גברא דמסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדני וזבנינהו חד בחמש מאה וחד בחמש מאה כו' וכת' אע"פ שהדין כן שאין יכולין לסלקה בזוזי אלא היכא דבעו למיתן לה כל כתובתה כך ראינו מנהג וכן מסורת בידינו דמסלקי לה בזוזי בין בעו למיתב לה כל כתובתה בין לא בעו למיתב לה אלא מקצתה. יפרש לנו אדוננו היאך פשט מההוא עובדא ואיך הדין.
ועוד ילמדנו בתביעת היתומים שתבעו דמי בנייתם והשיבה להם האלמנה טולו עציכם ואבניכם כי איני חפצה בבנין. וראינו שפסק הגאון ר' יצחק ז"ל [רי"ף ב"מ נ"ח ע"ב מדפיו] היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות שיכול לומר טול עציך ואבניך. והוצרכנו לשאול על אלו היתומים שהיה להם חלק בקרקע ואף מחזיקים בכלו בתורת ירושה ולא נתברר שיצא מתחת ידם ירושת אחי אביהם כי אם בדין ובשבועה, אם דינן כיורד ברשות, מי אמרי' דינה הרי לא נודע עד עכשו גם הקרקע לא נחלוק שנאמ' מכל מקום שעבוד הכתובה עליו ולא היה ליתומים לבנות על שעבודה. ועוד דהא קרקע הירושה בחזקת יתמי קאי דהא [אי] בעו מסלקו לה בזוזי, ואשתכח דברשות בנו. והשתא דלא בעו למיתב לה זוזי השתא היא דזבינה בקרקע. ועוד טוענים היתומים כי זה הקרקע הרבה היה ולא היה ליתומים שום בית דירה כשבנו אותה בבניין, ועוד יורנו על הרחבת הקרקע שהוציאו היתומים כותל החיצון אל דרך הרבים, אם קרוי שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן ולעצמם, ושאלתנו על זה בין שנתנו היתומים שחד למושל העיר בשביל כניסת הדרך והרחבת החצר בין לא נתנו אלא שהוציאו הכותל חוץ בלא שחד.
ועוד ילמדנו בדין היתומים שנפלה שבועה על האלמנה ובשביל כבוד הוריהן לא רצו להשביעה ומחלו השבועה לאלמנה בקנין ומפני שהיו סבורים שתקבל האלמנה פשרה מן שעבודה ותניח להם הקרקע בפחות מכדי שתניחנו לאחרים ולא עשתה כן וכעסתם. ובאו היתומים לבטל מחילת שבועת האלמנה שאמרו קנין דברים בעלמא הוא, ואע"ג דמילי דמזדבני בדינרי נינהו מחילת דבר שאין בו ממש הוא. וכשם שאין אדם יכול למכור דבר שאין בו ממש כך אין אדם יכול למחול. ואתינן למיפשטא ממתני' דכתובות [פ"ו ע"ב] כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' והשיבו עליה זה אינו דומה למשנתנו דהתם בתחלת שעבודה אתני בהדה והשתא מתייא לה שומא דידה וכל מה דאית לה, ועל מנת כן אתנסיבת ליה. וברעות נפשיה אתני בהדה ומחל לה כל שבועה ונדר ושעבד לה שומה דידה וכל מה דאית לה בהדין, אבל השתא דשעת תביעה היא, דאיכא למימר מי יימר דלאו כדקאמרי יתמי דקבילא לכתובתה במאי דאשתייר לה מבעלה וכל מאי דהוי ליה נפל בידה וביד אחיה ובמאי גמרי ומקנו הני יתמי והני מילי והיכי מקנו. ועוד טוענים היתומים בזה הקנין על נשותינו ולא הסכימו למחילה זו ולא קנתה האלמנה דתנן [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כו'. יש לנו לדרוש מאת רבינו אם יש ממש בטענת היתומים הללו, ועל זו המשנה יורנו רבינו באילו נכסים איירי זאת המשנה אם נכסי מלוג אם נכסי צאן ברזל, ואם מקחו בטל השתא או לבסוף כדקא בעיא למיגבא כתובתה.
[תשובה]. ודין יתומים שירשו מאחי אביהם ונשבעה האלמנה אחר שנשבעה תטול כתובתה. ואם ירצו לסלקה במעות יש כח בידם לסלקה אפי' במקצת. וכך מנהג בעירנו כי כשמגבין לאלמנה כתובתה שמין לה כל מה שעליה ומה שנשתייר מבגדי נדוניאתה ומשלימין על כתובתה מדינרי ואם אין להם דינרי מגבין לה מן הקרקע, והקרקע ברשות היתומים הוא ואינה יכולה לומר להם טלו עציכם ואבניכם. ואין כאן להזכיר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות אם הם בשלהם בנו וגם אם אין בחלק אחי אביהם שיעור כתובתה כי אם עם מה שהשביחו הם והרחיבו חצירם לרשות הרבים אין לה ליטול כלום מאותו שבח כי לעצמם השביחו והרי הוא כאלו קנו נכסי יתמי דלא משתעבדי לה. כי אפי' בשבח שהשביחו הקרקעות מגופן אין לאשה לגבות כתובה מאותו שבח [כמו] (כ)שמפורש בבכורות בפ' יש בכור לנחלה [נ"ב ע"ב] דתנן התם הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותן ולא היבם. וכלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ומקשי' בגמ' ולא האשה בכתובתה והא אמ' שמואל ב"ח גובה את השבח. א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן. ותו מקשי' למה לי למהדר ומיתנא וכלן אין נוטלין בשבח לאייתויי שבחא דממילא חפירא והוא שבלי שלופפי והוא תמרי ואם זה אחי אלמנה כשהיה נושא ונותן בבית אחי אביהם בשליחות האלמנה היה עושה, שבחיי אחי אביהם לא היה רגיל לישא וליתן בביתו ולאחר מיתתו נכנס מחמת האלמנה ונשא ונתן או הכניס פירות והוציא פירות יש כח בידם לעכב כתובת האלמנה עד שישבע אחיה זה בגזירה, כדין בן בית שנושא ונותן בתוך הבית [שבועות מ"ה ע"א], ובלבד שימצא בידו עדין מאותן נכסים. אבל אם לא נשאר בידו כלום ולאחר שנפרד מאחותו תובעי' אותו אין לעכב האלמנה מכתובתה אבל אם ירצו מחרימין סתם בבית הכנס' על כל מי שנטל כלום מממון אחי אביהם שיודה. כדתנן [שם] חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען כו' ומחילה שמחלו היתומים שבועה לאלמנה בקנין מחילת ממון הוא וקיים ומה שאומרי' על דעת שתתפשר עמנו מכתובת' עשינו דברים שבלב הם ודברים שבלב אינם דברים כיון שלא הזכירו בשעת הקנין ועוד כי שמא אפי' בלבם לא היה בשעת הקנין אלא שנתחרטו אחרי כן ורוצים לחזור בהם וקנין נשותיהם לגבות כתובתם יוכלו להשביע את האלמנה. אבל בחיי בעליהם מה שעשו הם קיים כדאמרי' בכתובות בפ' האשה שנפלו לה נכסים. אשתו אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין. ועדין בדעתנו להאריך בזה במה שנכתוב לכם בענין שלש שדות.
<h2>דף צז.</h2>
הנני עתה משיבך על שאלותיך שתים כי על הראשונה ששאלת אין מקום להשיב. המקום יפתח לה פתח ויתיר מאסרה, כי אני לא ידעתי פתחה לא להנש' ולא לירד לנכסי בעלה, אע"פ שנתאבלה עליו כאבל יעקב אבינו על יוסף, לא לכתחלה ולא דיעבד, אלא שהיא מתפרנסת אחת לשלשים יום, כדאי' בשמעתא [כתובות צ"ז ע"א] ואני אומר אפי' במקום שאמרו אם נשאת לא תצא אין נותנין לה כתובה. שאין אני קורא לכשתנשאי תטלי מה שכתוב לייכי [שם נ"ג ע"א]. ואין צורך להאריך.
